אזרחות לחיים

​

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה בדבר עתיד שטחי א"י המערבית (Palestine) ואוכלוסייתם.  

​

בהחלטה נקבע כי:

1. המשטר שיונהג בשתי המדינות יהיה משטר דמוקרטי.
2. קיום "בחירות לאסיפה מכוננת, שייערכו על יסודות דמוקרטיים",
3. האסיפה המכוננת הנבחרת של כל מדינה "תעבד קונסטיטוציה (חוקה) דמוקרטית למדינתה".
4. סדרי העזיבה הקרובה של הבריטים עם סיום המנדט בא"י יתנהל  על פי תכנית בה אמורים היו הצדדים (הנהגת היישוב היהודי והנהגת היישוב הערבי) לקבל בהדרגה את מושכות השלטון לידיהם  עד להקמת מוסדות השלטון הקבועים.
5. חלוקת שטחי א"י המערבית (פלסטין) בין שני העמים, תתבצע תוך כדי הבטחת שיתוף פעולה כלכלי בין המדינות שיתבטא בהקמתה של מועצה כלכלית משותפת. = "תכנית חלוקה ואיחוד כלכלי"(תכנית זו לא יצאה לפועל בשל התנגדות ההנהגה הערבית והתנגדותן של מדינות ערב הגובלות בשטחי א"י.)
6. ירושלים הוגדרה כאזור בינלאומי תחת שלטון נפרד לא יהודי ולא ערבי.

היישוב היהודי, שהנהגתו קיבלה את ההחלטה והייתה מוכנה לנקוט בצעדים הנדרשים ליישומה, מצא עצמו נתון במאבק מול בני היישוב הערבי בארץ, שהחלו בהתנגדות האלימה מיד למחרת קבלת ההחלטה בעצרת האו"ם. מצב מלחמה זה לא אפשר לבריטים לקיים את חלקם בהסדרת השלטון בשטח שיפונה על ידם, כפי שנקבע בהחלטת האו"ם.

ההנהגה היהודית, שהסכימה לתוכנית החלוקה, קבעה, במקביל למאבק עם היישוב הערבי, את סדרי השלטון הזמניים; סדרים אשר יאפשרו ליהודים לקבל לידם את השלטון על השטחים שיועדו למדינה היהודית מיד עם עזיבת הבריטים.

את השלטון, והאחריות המלאה על השטח ועל האוכלוסייה, נטלו על עצמם ראשי היישוב היהודי תוך שהם מכריזים על הקמתה של מדינת ישראל ערב עזיבת הבריטים את הארץ. בהכרזה זו מימש היישוב היהודי את החלטת האו"ם בדבר הקמת מדינה יהודית ריבונית.

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל משקפת את רוח הדברים שבהחלטת האו"ם: היא מממשת את כוונת האו"ם להכיר בריבונות יהודית על חלק משטחי א"י והיא מתייחסת לאופייה הרצוי של המדינה שתקום, מדינה בעלת משטר דמוקרטי, בהלימה לעקרונות שנקבעו בהחלטה.

בתוכנית החלוקה מוקדש פרק שלם לעניין הגבולות, תוך פירוט מלא של היישובים ונקודות הציון המגדירים את שטחן של שתי המדינות העתידות לקום בשטחי א"י המערבית (Palestine).
גבולות אלה, או אחרים, אינם מוגדרים בהכרזת העצמאות; ההכרזה על הקמת מדינה יהודית ריבונית התקבלה תוך כדי מאבק מול יישוב ערבי שלא הסכים להכיר בלגיטימיות הדרישה היהודית להקמת מדינה. מיד למחרת ההכרזה הפך המאבק למלחמה בין מדינות, כאשר מדינות ערב השכנות פלשו לשטחיה של המדינה היהודית הצעירה, שאך קמה, וביקשו למנוע בכוח הזרוע את קיומה.

עם תום המלחמה נחתמו הסכמי שביתת נשק (1949) בין מדינת ישראל לשכנותיה. מדינה ערבית בשטחי א"י (Palestine) לא הוקמה, והגבול ששורטט בירוק, ולכן זכה לכינוי "הקו הירוק", בין ישראל לשכנותיה היה שונה מהגבול שפורט בהחלטת החלוקה.