אזרחות לחיים

מאפייניה של מדינת ישראל כמדינה יהודית משקפים את הגישות השונות להגדרת יהדותה של המדינה, והם באים לידי ביטוי  בסמלים, במוסדות, בחוקים ובהסדר הסטטוס - קוו.

​

א. היבט משפטי - נורמטיבי

החקיקה במדינת ישראל- מאז הקמת המדינה הכנסת מחוקקת חוקים המבטאים גם היבטים שונים של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

 

חוקים שיש בהם ביטוי לדת היהודית

1. חוק שעות העבודה והמנוחה – חוק הקובע את יום המנוחה השבועי; לגבי יהודי – את יום השבת ולגבי מי שאינו יהודי – את יום א' או יום ו' על פי המקובל עליו. העסקת עובד ביום המנוחה השבועית – אסורה; כמו כן נאסר על בעל בית מלאכה, על בעל מפעל תעשייה, ועל בעל חנות לעבוד ביום המנוחה, אלא אם ניתן היתר מפורש על ידי שר העבודה  על פי החלטת שרים מטעמים של פגיעה בכלכלה, בתהליך העבודה או אספקת שירותים חיוניים לציבור.

2. חוק איסור גידול חזיר – אוסר על גידול חזירים בארץ, להוציא אזורים בהם מרוכזת אוכלוסייה שאינה יהודית ואינה מוסלמית.

3. חוק חג המצות [איסורי חמץ] – אוסר להציג חמץ בפומבי למכירה במשך כל ימי הפסח בישובים בהם רוב התושבים הם יהודים.

4. חוק בתי הדין הרבניים - חוק בתי דין רבניים תשי"ג 1953 מסדיר את סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בלעדית בענייני אישות.

 

חוקים שיש בהם ביטוי  לתרבות ולמורשת היהודית :

1. חוק חינוך ממלכתי – מדגיש את מטרות החינוך והנחלת המורשת היהודית במסגרת מוסדות החינוך.

2. חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה – החוק קובע תאריך שיוקדש מידי שנה להתייחדות עם זכר השואה ועם זכר מעשי הגבורה והמרד (כ"ז בניסן) – מטרתו להנחיל את מורשת השואה.

3. חוק יסודות המשפט – קובע כי אם ישנה בעיה משפטית, שאין לה מענה בחוקים הקיימים, יש להחליט לגביה ברוח עקרונות החירות, הצדק , היושר והשלום של נביאי ישראל.

​

מהו המשפט העברי?

משפט עברי - מתייחס לתחומי ההלכה והמצוות המסדירים/מתייחסים למערכת היחסים בין אדם לחברו, אדם לחברה ואדם למדינה ולא למצוות שבין אדם לאלוקיו. לדוגמא מצוות לא תגנוב היא חלק מהמשפט העברי ואילו דיני תפילה אינם חלק מהמשפט העברי.

עקרונות, עליהם מתבסס המשפט העברי, מקורם: בתורה, במשנה, בתלמוד ובכתבי חכמי ישראל.

דוגמא לחוק שהושפע מהמשפט העברי:

• חוק לא תעמוד על דם רעך (התשנ"ח -  1998) החוק קובע בסעיף 1(א), ש"חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו" החוק דורש מאדם, הרואה אדם אחר הנתון במצוקה, לנסות להושיט לו עזרה מבלי לקחת סיכון רב מידי לעצמו. הושטת עזרה פירושה גם הודעה לרשויות: למשטרה, למד"א על כך שאדם זקוק לעזרה.

מקורו של החוק הוא בפסוק "לא תעמוד על דם רעך, אני ה' (ויקרא יט, טז). משמעות ההוראה היא  שאדם חייב להושיט עזרה לאדם אחר הנתון במצוקה. במקורות היהודיים ישנה מחלוקת על מידת הסיכון שאדם צריך לקחת כדי לעזור לזולתי בחוק הישראלי האדם אינו צריך לקחת סיכון.

 

חוקים שיש בהם ביטוי ללאום היהודי

[מטרתם להבטיח שהמדינה תהייה מדינת העם היהודי בעלת רוב יהודי):

1. חוק השבות – מאפשר לכל יהודי [וכן לבנו ולנכדו ולבנות זוגם] לעלות לישראל ולקבל אשרת עולה. כל הגישות המעוניינות ברוב יהודי בישראל תומכות בחוק זה.

2. חוק האזרחות – מגדיר את התנאים לקבלת אזרחות ישראלית. אחד מהם  מתאפשר מתוקף השבות. אזרחות ישראלית מוענקת אוטומטית לכל יהודי שעולה לישראל  ומביע נכונותו להשתקע בה.

3. החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם –  החוק מאפשר להעמיד לדין נאצים ועוזריהם על פשעיהם נגד היהודים בתקופת המשטר הנאצי בגרמניה.

4. חוק יסוד מקרקעי ישראל- מקרקעי ישראל הם אדמות הלאום הכוללים 90% מקרקעות המדינה. קרקעות אלה כוללות אדמות הקרן הקיימת לישראל המהוות 17%. החוק קובע שקרקעות אלה אינן ניתנות למכירה. כל הקרקעות האלה ניתן להשכיר בלבד. לגבי אדמות קק"ל אסור להחכיר אותן ללא יהודים כי מטרת הקק"ל הייתה מאז ומתמיד לרכוש אדמות להתיישבות יהודית.

 

​

ב. המרחב הציבורי –

​

מעמדה של השפה העברית כשפה הרשמית

עברית היא שפת המדינה ושפת רוב אזרחיה. בה נכתבים החוקים, התקנות ופסיקות של בית המשפט. לפי חוק האזרחות 1952, נקבע שנדרשת ידיעת מה של השפה העברית כתנאי לקבלת אזרחות.

בפסיקה – בפסקי דין נקבע שיש לראות את ההגנה על השפה העברית כערך חוקתי ראוי (ערך של מדינת ישראל).

יש חשיבות לטיפוח השפה העברית- החשיבות נובעת מראיית השפה כערך תרבותי בלאומיות היהודית. מגילת העצמאות מציינת את החייאת השפה העברית כמרכיב חשוב בתקומתו של העם היהודי בעת החדשה.

 

הארה חשובה: חשוב לציין כי ב-19 ביולי 2018 חוקק בכנסת ברוב של 62 בעד, 55 נגד ושני נמנעים

חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (מכונה גם: חוק הלאום). חוק זה מעגן בחוק יסוד ערכים לאומיים יהודיים של מדינת ישראל, לאחר שרבים מהם כבר עוגנו בחוקים רגילים.

חוק היסוד קובע כי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה זכותו הטבעית להגדרה עצמית, זכות שבמדינת ישראל היא ייחודית לעם היהודי. החוק מעגן בחוק יסוד את מעמדם של סמל מדינת ישראל, דגל ישראל והתקווה כהמנון המדינה, לוח השנה העברי, חגי ישראל ומועדיו והשפה העברית כשפת המדינה. כמו כן קובע החוק שהמדינה תעודד התיישבות יהודית, שירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל, וכי הערבית לא תיחשב שפה רשמית אלא שפה בעלת מעמד מיוחד.

נוסח החוק שהתקבל עורר מחלוקת, בעיקר על כך שנעדר ממנו אזכורה של ישראל כמדינה דמוקרטית המקנה שוויון לכל אזרחיה.

           

סמלי המדינה 

הדגל - צורת הדגל דומה לטלית וצבעיו – תכלת ולבן – כצבעי הציצית המקראית כאמור בספר במדבר ט"ו, ל"ח: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותיהם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת". הצבעים תכלת ולבן מופיעים במקרא גם בתיאור בגדיו של הכהן הגדול ביום הכיפורים.

 

ההמנון: "התקווה" - "התקווה", הוא ההמנון של מדינת ישראל. מילות השיר "התקווה" נכתבו על ידי נפתלי הרץ אימבר ( 1856-1909), מקורותיו של הלחן בתפילות של יהודי ספרד ואשכנז, והוא עבר גלגולים שונים. "התקווה", שהייתה המנון התנועה הציונית, מבטאת את כיסופי העם היהודי לציון ואת הציפייה לעצמאות מדינית בציון.

 

סמל המדינה: מנורה וענפי זית -

כסמל המדינה נקבעה מנורת בית המקדש כפי שהיא חקוקה בשער טיטוס שברומא. המנורה מופיעה במקומות שונים בתנ"ך. לראשונה מופיעה המנורה כאחד מכלי המשכן בעת מסעות בני ישראל במדבר. כיום במדינת ישראל סמל המדינה מוטבע במסמכים רשמיים של המדינה כמו בספר החוקים, בפסיקות בתעודת הזהות.

 

לוח השנה העברי–

 לוח העברי הוא חלוקת הזמן שנעשתה על ידי היהודים כאשר היא מתבססת על יממה שמתחילה בערב עם השקיעה כפי שכתוב בספר בראשית במעשה הבריאה "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" (בבראשית פרק א' פסוק 5). חלוקה זו של הזמן לשבעה ימים עברה מהלוח היהודי לזה הנוצרי ולזה מוסלמי.

 

על פי חוק השימוש בתאריך העברי, התשנ"ח- 1998 התאריך העברי יצוין בכל מכתב רשמי בשפה העברית הנשלח על ידי רשות  ציבורית, הכוונה למשרדי הממשלה, לרשויות המקומיות ובכל הודעה רשמית לציבור בשפה העברית המתפרסמת מטעמה. בנוסף יצוין התאריך הלועזי המתבסס על הלוח הנוצרי.

 

ימי השבתון והמועד נקבעו על פי הלוח והתאריך העברי. שבת חגי ישראל הם ימי השבתון הרשמיים של מדינת ישראל. לאזרחים שאינם יהודים נקבעו ימי שבתון לכל אחד על פי דתו.

*ראה הארה חוק יסוד: חוק הלאום

 

ג. בין הציבורי לפרטי:  

​

הסדר הסטטוס קוו- (שמירה על מצב קיים)

בשל חילוקי הדעות בין דתיים לחילוניים באשר לצביונה היהודי של המדינה ומעמד הדת היהודית במדינה, הושג בשנת 1947, הסדר בין מפלגות  הפועלים ובין המפלגות הדתיות והחרדיות. על פי הסדר זה מעמד הדת יוסדר על פי המתכונת בתקופת המנדט. הסדר זה הוא תלוי זמן ותלוי מקום.

 

בסטטוס קוו נקבעו הסדרים ב – 4 נושאים:

1. שמירת כשרות במוסדות ציבור

2. שמירת שבת במקומות ציבוריים

3. שמירת המעמד האוטונומי לחינוך הדתי

4. מתן זכות בלעדית לבתי דין רבניים לעסוק בנישואין וגירושין

 

הסדר זה הוא ביטוי להסכמיות, הסכמה על "כללי משחק" , צורך למצוא דרך לחיות יחד, למרות חילוקי הדעות בנושאי דת ומדינה.

חשיבות "הסטטוס קוו" היא שכל הצדדים מרגישים שותפים בניגוד לחקיקה שהייתה גורמת למיעוט, לצד המפסיד להרגיש שאין לו חלק במדינה.

ישנם חוקים שנחקקו (עוגנו בחוק) לאחר קבלת הסכם הסטטוס קוו.

לדוגמא: חוק בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), חוק שעות עבודה ומנוחה (שמירת השבת) ופקודת מאכל כשר לחיילים כולל שמירת כשרות במוסדות ציבור.

*מדי פעם במציאות הישראלית נוצרים חיכוכים בנושא שינויים בהסדר הסטטוס קוו.

​

​

​